עמותה חויבה להחזיר דירה ליורשי קשיש עם זאת, בית המשפט פסק כי ספרי התורה אשר רכש הקשיש לעמותה, יישארו בידיה, בניגוד לבקשת יורשיו
עמותת 'אוהל רחל' שעשקה קשיש דמנטי, חויבה על ידי בית המשפט המחוזי בלוד להחזיר דירה לבתו ונכדו של המנוח. את התביעה הגישו יורשיו של הקשיש, אשר העביר בערוב ימיו את דירת מגוריו לעמותת 'אוהל רחל' – במסגרת הסכם מתנה שנחתם בין הצדדים.
כב' שופט המחוזי יחזקאל קינר פסק כי העמותה שיוצגה על ידי עוה"ד דוד גדנסקי פעלה בעושק כלפי הקשיש, ועל כן עליה להחזיר דירה שהועברה אליה במתנה – אל יורשו החוקי הוא נכדו.
בפסק דינו קובע השופט קינר כי העמותה שיוצגה על ידי עוה"ד דוד גדנסקי לא הצליחה להוכיח כי פרטי הסכם המתנה במסגרתו הועברה לה הדירה הוסברו כהלכה לקשיש לפני שחתם עליו. השופט קינר קבע גם כי הסכם המתנה לא נערך כחוק מפני שאנשי העמותה, המהווים מוטבים בו – נכחו במעמד החתימה, ועורך הדין שערך את ההסכם הועסק ע"י העמותה.
עו"ד ליאן קהת אשר ייצגה את בתו ונכדו של המנוח טענה כי אנשי העמותה ניצלו את מצבו הגופני והמנטאלי של הקשיש ואת אי ידיעתו קרוא וכתוב – כדי להעביר לרשותם את דירת מגוריו עוד בחייו. כמו כן טענה עו"ד ליאן קהת, כי אנשי העמותה משכו שכר חודשי מחשבונו של הקשיש עבור אחד מאנשי העמותה על סך 5,000 שקל – ככל הנראה מבלי שהקשיש הבין זאת.
כב' שופט המחוזי יחזקאל קינר, מבית המשפט המחוזי מחוז מרכז בלוד שדן בתביעה קבע, כי התובעים הצליחו להוכיח במידה מספקת היעדר גמירות דעת של המנוח, עת חתם על הסכם המתנה לפיו ניתנה דירתו במתנה לעמותה.
השופט קבע כי אמנם נמצאו ראיות לכעסו של המנוח על בתו מכיוון שגרה עם בן זוג ללא נישואים – אולם מי שאמור היה לקבל את דירת המנוח הוא בכלל הנכד – בנה של הבת – ועל כן הסבר העמותה על נקמת המנוח בבתו לא נשמע סביר.
בנוסף, קבע השופט כי בחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים נמצאו ליקויים, וכי אין ספק כי קיום בדיקת כשרותו של המנוח להעניק את דירתו במתנה לעמותה, בנוכחות מי שמעורב בעניין מהצד המקבל, אינה תקינה.
בית המשפט קיבל את עמדת עו"ד קהת ופסל את הסכם המתנה. אך מנגד, פסק, כי ספרי התורה אשר רכש הקשיש לעמותה, בסך 200 אלף שקלים – יישארו בידיה – בניגוד לבקשת יורשיו.
בפסק הדין נכתב: "מדובר באדם מבוגר, בן 84 באותה עת, עיוור בעין אחת, כבד שמיעה, אינו יודע קרוא וכתוב, וחי בהזנחה גדולה מאד בדירתו… לא נעשתה בחינה מלאה של רצון המנוח להעביר את הדירה לעמותה, לא על ידי המומחה הרפואי מטעם הנתבעים ולא על ידי עוה"ד מטעמם. כולם הסתפקו בהסבר המנוח כי הוא כועס על בתו ואינו רוצה שתירש את הדירה. בדיקה מתבקשת של קיום צוואה קודמת של המנוח, היתה מגלה כי סיבה זו מוטעית לחלוטין – שכן לפי צוואתו מי שיורש את הדירה הינו נכדו ולא בתו".
השופט גם הטיל על העמותה לשלם את הוצאות המשפט של התובעים בסך של 58,000 ₪.